<h1>פסקי תשובות או"ז</h1>
<h2>דף כד:</h2>
בעל שאמר לאשתו "תני לי תקיעת כפך שלא תינשאי עוד לבעל אחר מותי, וגם אני אדור לך בתקיעת כפי שלא אינשא עוד לאשה אחרת אחר מותיך", אין נדרו חל ואפילו כבר קיים פריה ורביה בשעת תקיעת כף. ומעתה גם נדרה אינו חל, כי לא נדרה אלא על דעת אם יתקיים נדרו, וכיון שנדרו אינו חל גם נדרה אינו חל, ומותרת לינשא אחר מותו. ותקיעת כף יש לו התרה, דלא עדיף מנשבע באלהי ישראל שיש לו התרה. ודלא כפירוש ר"ת זצ"ל שכתב דאין לו התרה ולרווחא דמילתא יתירו לה.
האומר לחבירו "אם לא יבא פלוני אתן לך זקוק והילך אמונתי", ותקע לו כפי, חייב ליתן לו אם לא בא פלוני. כי תקיעת כף שבועה היא וחמורה משבועה. ור"י זצ"ל כתב בשם ר"ת זצ"ל שהיה מחמיר בה יותר מבשבועה והיה מורה שאין לה היתר. ור"י זצ"ל נשאל, והשיב שאין להתיר אם לא שהיה בו מכשול רב וחסרון מרובה. ונראה אע"ג דקיימא לן פ"ד נדרים דיש שאלה בשבועה הני מילי שבועה שאוכל ולא אוכל, אבל שבועה שאתן לפלוני מנה נראה שאין נשאלין עליה.
<h2>דף כה.</h2>
הנפקד שהוליך הפקדון דרך היער שרגילים יחידים לרכוב באותו יער יחידים, ואינם נגזלים והוא נגזל פטור. אבל אם ישן בעגלה ומתוך כך נחבל ונגזל חייב. ואחרי שהגוי מודה בחבלות וכופר בממון, אם דין גוים כך הוא שהנחבל נשבע ומוציא מיד החובל, חייב ראובן לפרוע אפילו היה ער, ואפילו היה מזויין וחרבו בידו.
<h2>דף ל:</h2>
ראובן שמכר בית לשמעון, ואחר כך הוציא שטר מתנה שנתנו לבתו קודם. ואין כתוב בשטר המתנה כתבוה בשוקא וחתמוה בברא, נראה לאבא מרי זצ"ל שהמתנה בטילה והמכר קיים. ואפילו אם המתנה קיימת יחזיר לשמעון מעותיו ואינו נאמן לומר "היית חייב לי קודם ולא יכולתי להוציא מידך בענין אחר". ואחר כך יתבעו לדין. וראבי"ה זצ"ל כתב שהמתנה קיימת והמכר בטל. אך הקונה ישבע ויטול מעותיו אם זה טוען "אישתבע לי שאין בידך משלי כלום". ורבינו שמחה זצ"ל אומר שאם לא כתב שטר אחר על בית זה היתה זוכה הבת בזה הבית מאביה בזה השטר. אבל עתה המכר קיים והמתנה בטילה, דאין ספק מוציא מידי ודאי. הגהה. וה"ה אם היה האחרון שטר מתנה היה מבטל זוזי הראשון. ובשטר מכר אפילו כתוב בו "זילו איטמרו וכתובו ליה", לא שדי איניש זוזיה בכדי, וגביא ממכירה המאוחרת לה. וריב"א זצ"ל [כתב] דדוקא כשמקנה לו קרקע בשטר שכתוב בו "שדי נתונה לך" בעי למימר "כתבוה בשוקא" ואי לא כתוב ביה הכי הויא טמירתא ופסול, אבל שטר העומד לראייה לא שייך למימר ביה טמירתא. ור"י אלפס זצ"ל כתב בשם רב האיי גאון זצ"ל דבצוואת שכיב מרע לא חיישינן למיכתב ביה "פרסמוה", ואפילו אם אמר בהדיא "לא תגלו להא תפקדתא עד אחר מיתה" לאו טמירתא היא.
